אז איך מתחילים לכתוב על חופשת החלומות שלנו,
כנראה שממש מכאן>>>
יום רביעי כמה ימים לפניי הטיסה ואני מקבלת הצעה מפתה להגיע להתארח לכמה ימים בחווה אורגנית בחבל בוזאו ברומניה.
הזדמנות.
להתנתק,
להתחבר,
לנוח קצת,
לכתוב,
לצלם,
לנשום את הירוק,
לחוות את כל הקסם שיש למקום להציע לנו,
לראות ולהכיר ולהראות רומניה אחרת.
כבר הבנתי לא פעם שהחיים תמיד מגישים לנו הזדמניות אנחנו צריכים רק לזהות אותן ולא לתת להן לברוח לנו מבין האצבעות.
במקרה הזה הבנתי שאני צריכה להניח את כל שגרת היום יום בצד ולתת ליקום להוביל אותי למסע קסום ברומניה.
הרבה זמן שחלמתי על רומניה,
אבל לא לגמריי הבנתי מה היא תהייה עבורי,
זימנתי גם שנתגורר כמה ימים בחווה,
ושההזמנה הגיעה היא הגיעה בול כמו שדמיינתי רק במידות שונות,
אז יצא שזה טיפה יותר גדול ממה שחשבתי,אבל נו מילא כנראה שעשיתי משהו ממש טוב בעולם הזה.
אחריי נסיעה של שעתיים וחצי מבבראשוב ומיליון עצירות בדרך (אליהן אספר בהמשך)הגענו לחבל בוזאו,חבל ארץ פחות מתוייר כזה שאפילו הרומנים עצמם בקושי מגיעים אליו,
רומניה האמיתית נטולת האטרקציות ודוכני התיירים ומלא בהדר טבעי קסום.
דרך סלולה בין יער מחטים הובילה אותנו לדרך עפר שם כבר הוויז פחות עבד ואחריי נסיעה של 20 דקות באותו היער הגענו לגן עדן הרומני שלנו.
דקות ארוכות עמדנו איתי ואני הסתכלנו על הנוף ואחד על השניה לרגע לא הבנו אם זה חלום או רגע אמיתי.
וואו-זה באמת אחד המקומות המדהימים שראיתי בחיי.
50 אלף גוונים של ירוק,בתוך סבך של עוד 50 אלף גוונים,
ירוק ועוד ירוק ועוד כזה שלא נגמר,
מסביב אין כלום חוץ מירוק,ואפילו האופק -ירוק.
הכפר הכי קרוב במרחק של 20 ק"מ,
העיר הכי קרובה במרחק של כ-45 דקות,
אין אינטרנט,
אין טלווזיה(יש אבל גילנו אותה רק בימים האחרונים והחרשנו מהילדים את קיומה),
קליטה יש אבל היא הולכת ובאה,ביננו בעיקר הולכת,
היינו לגמריי לבד בתוך שטח מטורף של 50 דונם.
בתחילה זה הרגיש מעט מוזר והרגשתי איך חרדה מנסה להזדחל פנימה(קצת נשימות ושאיפות מהירוק הזה וזה עבר) אבל אחרי הלילה הראשון התמכרנו לשקט ,לירוק לאוויר המשכר ולתנאים המפנקים ובהחלט לא הרגשנו בשום צורך לצאת משם.
כל יום הייתה לנו שגרה מבורכת,
יקיצה טבעית,
תה מול הנוף המדהים הזה,
מדיטציה,
טיול בוקר לבד או עם מי שקם ראשון ומצטרף אליי,
ארוחת בוקר משובחת עם הרבה גבינות מקומיות,ירקות ופירות טריים וטעימים ולחם שגרם לי לחזור לאכול גלוטן,
אחרי התארגנות קלה יצאנו לטיול בדיקת גבולות החווה,כל פעם גילנו מה עוד יש מסביב.
שהתחיל להתחמם חזרנו הבייתה לבריכה,גקוזי ארוחת צהריים ומנוחה,
אנחנו היינו שונצים או לפחות מנסים והילדים משתוללים בחדר המשחקים או לפחות מנסים גם...
שהחום נשבר יצאנו יחד לטיול ערב לקטוף פרחים לשולחן ומעט ירקות לארוחת הערב,
להנות מהאגם,
לטפס על בית העץ,
לקפוץ בטרפולינה או לגלוש על האומגה,
להתידד עם הסוס,
לבדוק מה עם התרנגולות,
או מה שלומה של הארנבת,
או סתם לשחק עם הכלבים של גבי ואנדה ולהקשיב לסיפורים שלהם תוך כדי שימוש בגוגל טרנסייליט ומיליון תנועות יידים.
בעלי החווה אינם מתגוררים כעת ברומניה ומי שמנהלים ודואגים לה הם גבי ואנדה,
אנדה היא כנראה האישה המקסימה בעולם היא מנהלת משק הבית שדאגה לכל ובעיקר דאגה להכין לנו אוכל רומני טעים,לפנק אותה באבטיח קר אחה"צ ,או להביא לנו קערת מישמשים הישר מהחצר שלה.
גבי בעלה הוא מנהל התפעול של החווה והוא דואג ביום יום לטפח את המקום העצום הזה,
לדאוג לסוסים,לתרנגולות ולאפרוחים, לרוברט הארנבת לויקי ופינו הכלבים ,
בין לבין הוא דואג לגידולים האורגנים ולחממת העגבניות,מלפפונים ופטרוזליה שלהם ולשדות האבטיחים,גזר,אוכמניות,בצל ירוק ותפוח"א שגדלים שם.
יום אחד הוא לקח אותנו לסיור הכרות בחווה ולימד אותנו את חוקי האיזור או בלשונו -
כל מה שאנחנו צריכים לדעת כדי לא להתקל ב...
גבי הוא איש שטח אמיתי.
ביד אחד פילס את הדרכים,
ובשנייה הרג נחש (לא ערסי) שבדיוק עבר ביער,
והשוס עבורי הייה שסיפרתי כמה אני אוהבת נענע,
מיד הוא יצא לליקוט וליקט עבורי נענע שצומחת פרא ביער,
אחריי חצי שעה הוא חזר עם זר נענע והבטיח שעד הפעם הבאה שלנו שם הוא יגדל נענע עבורי.
(מי שמכיר אותי יודע כמה אני מכורה לנענע)
אגב לפולניים שבניכם שדואגים מה אכלנו-
רגע לפני שהגענו עשינו קניות באחד הסופרים הגדולים בכפר כאילה שמספיקות לגדוד שלם כדי שלא יחסר לנו או לילדים דבר.
עגלה שלמה ענקית ומפוצצת ועוד אחת קטנה לילדים עם כל מה שאתם יכולים לדמיין עלתה לנו כ-350 ליי שזה בערך 300 שקל.
(מי אמר אננס ב 9 ליי ולא קיבל????יותר זול מתאילנד)
עבורי זה הייה מסע לתוך הנשמה.
לא זזתי יותר מדיי אבל התהלכתי בחלום וזיהיתי עוד ועוד חלקים בעצמי שכבר שחכתי שהם קיימים.
זה הייה מסע בלי הרבה תזוזה פיזית אבל עם הרבה תזוזה פנימית.
בימים שבילנו שם הלב והגוף שלי התמלא באינסוף של ירוק,
וירוק לכל הדעות זה בריאות.
כולנו, כל אחד מסיבותיו חווה התעלות כאן.
עברי ועמליה מצאו את עצמם יותר ויותר קרובים והמילים אח שלי/אחות שלי נאמרו שם יותר מפעם באופן אחר.
לא תמיד הם יכלו לתאר במילים מה הם חווים אבל שהתבוננתי בהם בעיינים ראיתי שגם הם בנשמות הקטנות שלהם מבינים שזה לא עוד סתם מקום.
הניתוק ממסכים והחיבור לטבע לא הפחיד אותנו או אותם ואנחנו זכינו בשיעורים מזככים של הורות בדרך הכי טבעית שיש.
אני חושבת שאת המתנה שקיבלנו אנחנו עדין לא לגמריי מעכלים ובטוחה שיהיו עוד אדוות רבות לחופשה הזאת.
הבטחתי לעצמי,
שנשתדל לחבק את כל מה שחווינו כאן ואם נוכל נדאג לחזור לכאן לפחות פעם בשנה.
אמן.
אפילו הקשת הופיעה להפרד מאיתנו ביום האחרון..
בפרק הבא-
אז מה יש לעשות בחבל בוזאו?
או שיוצאים מגלים עולמות נפלאים חלק ב....
